פסק-דין בתיק רע"א 2237/03

השופטת א' חיות:

           בפסק בוררות נפלה טעות חישוב. בעל הדין אשר הטעות פועלת לחובתו עתר לבית המשפט לתיקון הטעות לאחר שהבורר דחה בקשה בעניין זה שהופנתה אליו. בית המשפט הורה על תיקון הטעות. האם החלטתו של בית המשפט היתה כדין? זו השאלה העולה בבקשה שלפנינו.

רקע הדברים

1.        המבקשת, חברה לעבודות בניין, התקשרה עם המשיבה (להלן: המועצה) בהסכם קומבינציה להקמת מבנה ובו שטחי ציבור ומסחר על קרקע שבבעלות המועצה. בתום עבודות הבנייה נתגלעו בין הצדדים מחלוקות כספיות, אשר בגינן הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה ואילו המועצה מצידה הגישה תביעה שכנגד. במסגרת אותם הליכים הושגה הסכמה בין הצדדים בדבר העברת הסכסוכים שביניהם לבוררות. פסק הבוררות ניתן על ידי  השופט בדימוס חיים אילת ביום 16.3.1997 ובו נקבעו חיוביה של המועצה כלפי המבקשת מחד גיסא וחיוביה של המבקשת כלפי המועצה מאידך גיסא. הבורר הוסיף וקבע כי חיובים הדדיים אלה ניתנים לקיזוז. המבקשת והמועצה פנו שתיהן אל הבורר בבקשות לתיקון טעויות אשר לטענתן נפלו בפסק. בקשות אלה נסמכו על סעיף 22 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). הבקשה הרלבנטית לענייננו היא בקשת התיקון שהגישה המועצה. לטענתה, נפלו בפסק שתי טעויות חשבונאיות. האחת, נוגעת לחיובה ביתר בסך של 309,760 ש"ח והשניה נוגעת לכפל חיוב בסך 22,975 ש"ח בגין עבודות מיזוג אוויר.

2.        הסעיף הרלבנטי לענין בקשת התיקון שהגישה המועצה לבורר הוא סעיף 3.3.3 לפסק, בו ערך הבורר בדיקה פרטנית של דרישות התשלום שהעלתה המבקשת בגין עבודות הבנייה אותן ביצעה במבנה נשוא הסכם הקומבינציה (להלן: המבנה). הבורר הסתמך בעניין זה על המסמך "נ/45", שכלל פירוט של דרישות המבקשת, עליו נרשמו הערות המפקחת על עבודות הבנייה מצד המועצה. בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות התייחס הבורר לכל אחת מדרישות המבקשת, כפי שפורטו בעמוד האחרון של המסמך נ/45 (להלן: דף הסיכום). בשל חשיבותן של קביעות אלה להבנת הטענות שבפנינו, אפרטן להלן: עבור העבודות בקומת המרתף, קיבל הבורר את דרישת המבקשת במלואה, ופסק לה תשלום בסך 27,457 ש"ח. עבור העבודות בקומת המשרדים, קיבל הבורר את דרישת המבקשת במלואה, ופסק לה תשלום בסך 53,006 ש"ח. סעיף החיוב השלישי התייחס לתוספות הכנה לבניית מעקה במבנה, ואת דרישתה של המבקשת לתשלום סך של 38,250 ש"ח בגין עבודות אלה, דחה הבורר. סעיף החיוב הרביעי ב-נ/45 התייחס לתוספות פיתוח שטח ובו דרשה המבקשת תשלום בסך 132,552 ש"ח. הבורר קיבל דרישה זו בחלקה ופסק למבקשת תשלום בסך 128,702 ש"ח, הנופל ב-3,850 ש"ח מן התשלום אותו דרשה. סעיף החיוב החמישי בנ/45 התייחס לעבודות מיזוג אוויר במבנה ובעניין זה קיבל הבורר את דרישת המבקשת במלואה ופסק לה תשלום בסך של 22,975 ש"ח. בנוסף לחיובים שפורטו, כאמור, בדף הסיכום של נ/45, קבע הבורר בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות כי המבקשת זכאית לקבלת תשלום בסך של 96,134 ש"ח, ובהקשר זה הסתמך על חשבון שסומן "ה'2".

           סיכום חשבונאי פשוט של החיובים המפורטים לעיל מלמד כי הסכום הכולל לזכות המבקשת אמור היה לעמוד על סך של 328,274 ש"ח. דא עקא, הבורר בחר בדרך חישוב שונה והעתיק מדף הסיכום סכום סתמי - 584,000 ש"ח - המופיע בכתב יד במרכז הדף, אך לא ברור ממה הוא נובע וממנו הפחית את הסך של 42,100 ש"ח, המהווה סיכום של הסכומים שאת הדרישה בגינם דחה. בעקבות פעולות חשבונאיות אלה הגיע הבורר לתוצאה לפיה זכאית המבקשת לסך של 541,900 ש"ח (42,100 - 584,000) בגין העבודות המפורטות בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות. בבקשת התיקון טענה המועצה כי שגה הבורר בכך שביסס את החישוב המסכם על המספר הסתמי שבמסמך נ/45 (584,000 ש"ח) וכי חיבור התשלומים אותם פסק הבורר למבקשת בסעיף 3.3.3 אחד לאחד, בצירוף הסכום שבחשבון ה'2, מסתכם ב-328,274 ש"ח, כאמור.

           טעות החישוב השניה לה טענה המועצה בבקשת התיקון שהגישה לבורר התייחסה לכפל חיובה בגין עבודות מיזוג אוויר. המועצה הפנתה בהקשר זה אל סעיף 4 לפסק הבוררות שכותרתו "סיכום ומסקנות", ולסעיף 4.1 אשר בו סוכמו כל חיובי המועצה. בסעיף 4.1.א נכללו החיובים אותם קבע הבורר בסעיף 3.3.3 לפסק, וביניהם החיוב בגין עבודות מיזוג אוויר בסך 22,975 ש"ח. למרות זאת, חזר הבורר וחייב את המועצה בגין אותן עבודות ובאותו סכום עצמו, בסעיף 4.1.ה לפסק.

           החיוב ביתר בשל שתי הטעויות המפורטות לעיל הסתכם, לטענת המועצה, בסך של 332,735 ש"ח.

ההליכים המשפטיים עד כה

3.        בהחלטתו מיום 20.4.1997 דחה הבורר את בקשת המועצה לתיקון הטעויות וקבע:

"אכן אמת בדבר, כי החישוב שנעשה על ידי התבסס על האמור בנ/45 אשר עליהם יש להוסיף את מחירי השווי השמאותי. ומכאן שאין מדובר בטעות אריתמטית וממילא אין מקום לתקן את הפסק בעניין זה".

           לאחר מתן החלטה זו הגישה המועצה בקשה לביטול פסק הבוררות בעילות שונות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות ולחלופין עתרה לתיקון הטעויות שנפלו בו. הבקשה הוגשה לבית משפט השלום בפתח תקווה, בהיותו בית המשפט אשר העביר לכתחילה את העניין לבוררות. בית משפט השלום דחה את כל טענות המועצה, אך מבלי שנתבקש לכך על ידי מי מהצדדים, הוסיף וקבע כי בחישובי הבורר נפלה טעות חישוב אחרת ובגינה הורה כי יש להפחית סך של 19,570 ש"ח מחיובי המועצה על פי הפסק. על פסק דינו זה של בית משפט השלום בפתח תקווה הגישה המועצה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בבקשתה זנחה המועצה את כל השגותיה על פסק הבוררות, למעט הטענות בדבר טעויות החישוב שנפלו בו, לשיטתה. בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור בדן יחיד (השופטת ה' גרסטל) והחליט לקבלו מן הנימוקים אשר פורטו בפסק דינו מיום 1.10.1998. בעקבות בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין, הורה בית משפט זה (השופטים ש' לוין, ט' שטרסברג-כהן וי' טירקל) כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון תחילה בבקשת רשות הערעור. בעקבות החזרת הדיון, דן בית המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל) בבקשת רשות הערעור, ובפסק דין נוסף שניתן על ידו ביום 19.12.1999, לאחר שקיבל את בקשת רשות הערעור, חזר על קביעתו כי נפלו טעויות חישוב בפסק הבוררות והורה על תיקונן. המבקשת לא השלימה גם עם פסק הדין הנוסף, ובבקשת הערעור השניה שהגישה טענה כי עם מתן הרשות לערער היה על בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון בערעור גופו להרכב שלושה. בית משפט זה (כבוד השופטים ש' לוין, ד' דורנר ו' א' לוי) קיבל את הטענה והורה שוב על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בערעור בהרכב שלושה. ביני לביני הגישה המבקשת ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי. בערעור שכנגד טענה כי שגה בית משפט השלום משהורה לתקן את פסק הבוררות מבלי שהתיקון הספציפי נתבקש כלל על ידי מי מהצדדים וכן משום שהתיקון עומד בניגוד לקביעתו הכללית של בית משפט השלום לפיה תיקון טעויות ממין זה הוא מהותי ובית המשפט אינו מוסמך להורות עליו.

4.        בית המשפט המחוזי, בהרכב שלושה (כבוד השופטים י' גולדברג, ר' שטרנברג-אליעז וע' פוגלמן), דן בערעור המועצה ובערעור שכנגד שהגישה המבקשת, וקיבל את טענות המועצה כי אכן נפלו בפסק הבוררות שתי טעויות חישוב שיש לתקנן. וכדבריו:

"מבדיקת חשבונאית של סך הרכיבים המופיעים בסעיף 3.3. עולה כי אכן הצדק עם המערערת [המועצה]. פעולת חיבור פשוטה של הפריטים מגיע ל-232,140 ש"ח, ובצירוף הסך של 96,134 (חשבון ה' 2) - 328,274. יתירה מזאת, חיוב המועצה ברכיב של מיזוג אוויר, מופיע הן בסעיף 3.3.3 והן בפרק ה"סיכום ומסקנות" (סעיף 41ה) מכאן שמדובר בחיוב כפול, שנעשה בשוגג. על כן יש להפחיתו מהסך אליו הגיע הבורר בסעיף 3.3.3. לאור האמור לעיל, החיוב הנכון של המערערת הינו 305,299 ש"ח ואילו האמור בעמ' 9 לפסק הבוררות: "סיכומו של דבר, הוא כי החברה זכאית, בהתאם ל-נ/45 לסכום כולל של 541,900 ש"ח (42,100-584,000 ש"ח)", לוקה בטעות אריתמטית, שמקורה בהיצמדות הבורר בהיסח הדעת אל הסיפא למסמך נ-45 (584,000 ש"ח)".

           עוד קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת הבורר בבקשת התיקון שהגישה המועצה הינה עמומה וכי "מחירי השווי השמאותי", שבהם נתלה הבורר כדי להסביר את ההפרש, אינם נוגעים כלל לחיובים שסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות אלא לפרק העוסק בתוספות שטחים, כפי העולה מן הפסק עצמו. על כן, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת הערעור ועל העמדת חיובי המועצה בסעיף 3.3.3 של הפסק על סך של 305,299 ש"ח. סכום זה, מתקבל מסיכום של פריטי החיוב באותו סעיף ומהשמטת החיוב הכפול בגין עבודות מיזוג האוויר בסעיף 4.1.ה. הערעור שכנגד נדחה ובית המשפט המחוזי חייב את המבקשת לשאת בהוצאות המועצה בערעור ובערעור שכנגד בסך 20,000 ש"ח.

ההליך שלפנינו

5.        הבקשה שבפנינו היא השלישית במניין בקשות הרשות לערער שהגישה המבקשת בפרשה זו. הפעם טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שנפלו טעויות חישוב בפסק הבוררות. כן טוענת המבקשת כי התיקון של חיובי המועצה עליו הורה בית המשפט המחוזי הינו התערבות מהותית בפסק הבוררות, הנוגדת את ההלכה הפסוקה, לפיה יש לנהוג ביד קמוצה ככל שהדבר נוגע להתערבות בתי המשפט בפסקי בוררות. לבסוף טוענת המבקשת כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות לדון בבקשת המועצה לתיקון טעות החישוב, לאחר שהבורר עצמו דחה את הבקשה. בהעלותה טענה אחרונה זו עתרה המערערת לשינוי ההלכה שנפסקה בע"א 388/81 תימורים נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ פ"ד לו(4) 253 (להלן: עניין תימורים) ולפיה נקבע כי בית המשפט מוסמך להורות על תיקון פסק בוררות מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות גם מקום שבו דחה הבורר את בקשת התיקון.

           המועצה מצידה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועתרה לדחיית הבקשה.

6.        לאחר שבחנו את הטענות שהעלו הצדדים בכתב ובעל-פה אנו סבורים כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות הראויות לדיון. על כן החלטנו, בהסכמת הצדדים (ראו: סעיף 60 לבקשה, החלטת השופטת דורנר מיום 3.6.2003 וסעיף 31 לתשובת המשיבה), לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.